על שייכות, כאב, מרחק והתקרבות

איך עושים 'יחד'? אדם יושב ליד אדם אחר וזה אומר שהם יחד? ברמה מסוימת, כן. הם יושבים יחד אבל מה זה ה'יחד' הזה שכולנו כמהים אליו? (או לפחות אני)

והאם להיות 'יחד' עונה על הפחד שקיים ב'להיות לבד'?

רבים יכולים להזדהות עם הכמיהה של להיות ב'יחד'.

לפעמים אני תוהה איך אפשר להכיל את הכאב העמוק שעולה בתוך הבדידות והשקיפות הגדולה כשנמצאים דווקא 'יחד'. אולי אפילו עם מי שחשבנו שהם הכי קרובים אלינו. כאילו הכמיהה לשייכות, שברירית כל-כך, אם רגע רוצים להרגיש באמת 'יחד'

אבל יש את הבדידות העמוקה הזאת. את התדר העדין הזה, שהלב קצת רועד והעיניים מחפשות מפלט והנשימה נהיית שטחית והמחשבות רצות מהר-מהר "לא טוב, לא טוב, לא טוב" ובמקביל משהו בתוכנו מנסה להרגיש שייך אז מחייך אל מי שלידנו או מנסה להתנהג 'רגיל' אבל המצב הזה בכלל לא 'רגיל' ולא נסבל לרגע בתוכנו

כמו זיכרון שלי כילדה בגן שיושבת קרוב לכולם אבל רחוק, עם פרצוף חסום ומבואס, ונכנסת למצב שאבא שלי קרא לו "דובי לא-לא", שכל מי שפונה אלי מקבל 'דחיה לא מילולית' אבל כל מה שאני באמת רוצה זה להרגיש רגע רצויה ושייכת. שהגננת פשוט תחבק אותי ותתן לי להתרפק על הכתף שלה ולהתחיל לבכות עד שמשתחרר הכל.

לפעמים קשה לזהות אל התדר הזה, כי הוא כל-כך בלתי נסבל

הכאב הזה, במרחבי השייכות, שלמדנו למסך בעזרת מכשיר קטן וערמומי, שמחכה לצידנו כל הזמן ואולי אפילו בא עם חלקנו לשירותים. הוא מהבהב ושר ומנגן ומשחק ומנסה בכל מאודו להזרים לנו בדם דופמין ולקחת אותנו אל תוך מילים ותמונות שהם הכל חוץ מהכאב הזה שהתעורר בנו. הכאב הזה שבגללו אפילו לא נרגיש בנוח לשבת ככה סתם "בחוסר מעש" בבית קפה לבד כשמחכים למישהו שמאחר, ופשוט נכנס לתוך המציאות השניה שקורית בתוך הפלאפון, כי בעצם כל החיים שלנו מוטמנים שם: העבר והעתיד, הזיכרונות, השיחות, התמונות, היומן וכל המאוויים שלנו.

וכמה אינטנסיבי פה יא ווראדי, חייבים לשטוף את העיניים עם גלילה למטה, הצידה, לא משנה לאן רק לא להרגיש את החרדה רק לא להרגיש את הרעד הזה, את בית החזה מתכווץ ואת הנשימה נעתקת

וזה מרחיק אותנו מעצמנו וזה מרחיק את מי שסביבנו מאיתנו וזה מרחיק את האפשרות להרגיש ביחד

כי אם לא הפלאפון, אז אוכל, או ג'וינט או סדרה לעשות עליה בינג' או משהו העיקר שלא יהיה משעמם ואם בכל זאת משעמם אז בואו נעשה את הזמן הזה מועיל נכנס לכושר, נלמד שפה חדשה, נלמד את שוק ה'משהו', העיקר לא לבזבז את הזמן

וכמה זה קשה להיות יחד עם כל החרדה הזאת

וכמה מאתגר זה לדבר על כאב, בושה, פגיעות ולזכור שזה הכי קרוב שיש

תודה שקראתם.ן עד כאן

מאחלת לכולנו להתקרב, אל כל החלקים שבנו